13 פברואר 2012
פריו המורעל של עץ הדעת
המאמר עוסק בשקול הכוחות והצרכים שבין קיום האומה לבין רווחת הפרט, קילקוליו ותיקוניו. עובדתית, הנושא אינו נהיר לאזרחים רבים במקומותינו ורבים אינם חשים בתהום הנפערת בבלי משים לרגלינו עקב כך.
מדינת ישראל טולטלה ממתן עדיפות לזכויות הציבור עם קום המדינה (ולפניה), לעבר עדיפות ברורה לכיוון הפרט וזכויות האזרח שלו בימינו אלה. ברי הוא לכל בר דעת כי הקמת וייצוב מדינת ישראל בשנותיה הראשונות לקיומה דרשו מתן עדיפות עליונה לצרכי האומה והעם על פני צרכי הפרט.
כך, נישלחו עולים חדשים לשיכון באזורי הפריפריה, במקרים רבים נגד רצונם, על מנת לעבות את ההתישבות בשטחי מדינה ריקים ופרוצים. מאותה הסיבה ניתנה ובדין עדיפות קרקעית ותקציבית לקיבוצים אשר מסורתית איכלסו ועיצבו את גבולות המדינה. תקציב הביטחון קודש והיה אסור בנגיעה, היצוא קיבל עדיפות על פני רמת חיי האזרחים, משטר הצנע של תחילת שנות החמישים הוטל על מנת לייצב הכלכלה ולתקצב את צרכי הביטחון העצומים יחסית של אותה תקופה וזאת כמובן על חשבון רווחת הפרט, וכן הלאה.
המצב המתואר נימשך תוך מעלות ומורדות עד תום שנות ה80 ותחילת שנות ה- 90 למאה הקודמת. בעובדה, עדיין בשנת 1985 נימחקו 18 מליארד שקל (בערכי 1985) מחובות הקיבוצים מאחר ועדיין הוכרו הם ובצדק, כנתונים בעדיפות ציבורית-לאומית עליונה המחייבת יציבותם וחיזוקם הכלכלי. ומנגד, השקעות המדינה בהתישבות ביו"ש ובצדק גם הן, ביטאו רמת עדיפות לאומית (ופוליטית-מדינית), על פני הפרטים בנינו. ישית הקורא ליבו כי השקעות המדינה בהתישבות מעבר לקו הירוק (בניכוי השקעה תשתיתית מקבילה באזרחי ישראל בכל מקום אחר שהוא), לא הגיע אף למחצית מ"תספורת" הקיבוצים (למרות הלעז שכנגד) וזאת בלא שנביא בחשבון הטבות נוספות רבות (קרקע, מים, רשיונות וכדומה) להתישבות בתחומי הקו הירוק.
אלא שבתחילת שנות ה- 90 למאה הקודמת נפל דבר, נערך הפוטש (הפיכה) המשפטי של אהרון ברק בבית המשפט העליון אשר נטלה במחטף ניבזי את מוסרות השלטון על מדינת ישראל, דרך "המהפכה החוקתית" ו"הכל שפיט" מידי הכנסת והעבירתן לידי הרשות השיפוטית ובראשה בית המשפט העליון. ההפיכה לא נערכה בכדי, עמדה מאחוריה משנה סדורה וחשבון קר ומדוקדק.
נזכיר. בשנת 1977 ארע המהפך הפוליטי ומפלגת העבודה שהיתה (בגילגוליה השונים) בשילטון מאז קום המדינה, נאלצה לפנות מקומה למפלגת הליכוד (על גילגוליה השונים שלה). באחת, חשה "האליטה הלבנה הרחבייתית" (כמטפורה מייצגת), כי עולמה חרב עליה, "יש להחליף את העם אשר אינו מבין את שטוב לו" היו מחשבות ואומר אשר חלפו במוחות שמאל לוהטים, מדוכאים ומאוכזבים מאותה התקופה.
שקלו ותרו חכמי השמאל אחר פיתרון יצירתי אשר יותיר בידיהם את השלטון הכה מתגמל על מדינת ישראל גם כאשר הציבור מאס בהם והורידם מהשלטון. הפתרון נימצא תוך קיעקוע הדמוקרטיה הישראלית מבפנים לשם השגת מטרה פוליטית והיא בהשתלטות זוחלת, לא תקינה ברובה ופושעת בחלקה, על כל המוסדות אשר אינם ניצרכים לבחירה אך השפעתם אף גדולה יותר על מבואותנו ומוצאותינו.
הנוסחה הגואלת ניסמכה על עובדות הסטוריות אשר בהן עמל השמאל בארץ בראיה מפוקחת עתידית, לבצר את שלטונו-ממילא במוסדות אלו אשר איפשרו מינויים פוליטים של אנ"ש הרחק מעין הביקורת הציבורית (אשר ממילא היתה שתומת-עין עקב תקשורת שמאל מפרגנת ומעלימה) משך 29 השנים שקדמו למהפך הפוליטי-דמוקרטי הימני.
ההשתלטות בוצעה והושלמה בשנות התשעים למאה הקודמת באמצעות השלמת החדירה לקירבי מערכת המשפט ובית המשפט העליון בראשו. פעולה זו התאפשרה בסיוע ניכבד מצד התקשורת אשר ברובה המכריע מגבה באופן עיוור החלטות שנויות מאד במחלוקת של מערכת המשפט, כמו גם האקדמיה המספקת חומר גלם משובט, שטוף מוח להעצמת אותם מוסדות בילתי בחירים, וכלה במשרדי ממשלה כדוגמת משרד החוץ ומשרד החינוך, והפיקוד העליון של צה"ל, המשטרה ושרות הביטחון לדורותיהם. מאחר שמוסדות אלו אינם בחירים הרי שמינויים שנערכו בם בעבר הציבו נאמנים אחודי אג'נדה בעמדות מפתח "אליטיסטיות", בררניות, המשולים ל"מסמר בלי ראש" דהיינו, שלא ניתנים להסרה, תוך הדרת "ההמון הניבער". מינויים אלו שיכפלו את עצמם ללא סוף עד עצם ימינו אלה.
אם באנשים נורמטיבים עסקינן, הרי שהאדם הממוצע בוחן את האויב שלפניו בשום שכל ובאובייקטיביות, תוך סינון מאוויים אישיים, ובהתאם לכך מוציא בהתאמה החלטותיו המושכלות. אלא שזה אינו המקרה. תוך התעלמות פושעת מהצד השני הערבי ומאוויו לכיבוש כל ארץ ישראל מהנהר לים מידי "היהוד הצלבני", קידמו ועדיין מקדמים אנשי החונטות ו"האליטות הלבנות הרחביתיות", כזומבים חסרי דעה את משנתם הגורסת קיעקוע מדינת הלאום היהודית בארץ ישראל והקמת מדינת גל אזרחיה (הפלשתינים) על חורבותיה. אין צורך להרחיב כאן, הדברים ידועים: הסכם אוסלו האסוני, פינוי לבנון האסוני (בדרך שנעשה), גרוש גוש קטיף וצפון השומרון האסוני, מלחמת ה"עייפנו מלנצח" של לבנון השניה האסונית וכן הלאה, אסון רודף אסון. משך כ- 20 השנים החולפות בלבד "הצליחה" ישראל, מודרכת מדיניות שמאל אוטופי אוניברסלי, להיכשל פוליטית ומדינית למצער בכל שנגעה בו והתוצאות עוד תהדהדנה זמן רב לתוך העתיד ואין וודאות כי אי פעם תישככנה.
לשם השגת מאוויי האליטה הישראלית, הרואה עצמה כשליטה על מדינת ישראל, חייבת היתה זו לבצע מהפך חשיבתי בתודעתם של אזרחי ישראל ולהסב בכך את מדינת ישראל ממדינת לאום יהודי השמה דגש על צרכי-הציבור למדינת צרכי-הפרט. הרעיון מאחורי השינוי הוא פשוט יחסית. במדה וצרכי הפרט עולים על צרכי הציבור הרי "מתייתר" הציבור והעם הופך לצבר של פרטים אשר אינם מקושרים האחד לשני וכך המטרות הלאומיות אשר חדלו להיות משותפות ניתנות להסרה ולמשיסה בקלות יחסית. היוצא מכך, כי "הלאום" מאבד את מרכזיותו. היוצא מכך שוב הוא כי צבר פרטים ניתן לשליטה בקלות יחסית מאשר ציבור מלוכד ומכאן קל להוליכו באף בנוסח "הפרד ומשול" לעבר מטרות אשר אינן קשורות בהכרח בקיומו הפיזי. וההמשך וסופו ברורים – יצירת "מדינת כל אזרחיה", מדינה אמורפית, שאינה מדינתו של העם היהודי וקרוב לוודאי שתהפוך למדינה פלשתינית בעלת מיעוט יהודי אשר תסופח ממילא ברבות הימים ל"פלשתין הגדולה" אשר תקום על חורבות ממלכת ירדן וישראל, וזאת עם החלת "זכות השיבה הפלשתינית" לתחומי מדינת ישראל המקודמת נימרצות על ידי החונטות הלבנות האשכנזיות.
לצורך זה גוייסו מצד החונטות השמאליות-רדיקליות סיסמאות מאחזות עינים (בהקשר המזרח תיכוני וקיום ישראל בו) כגון "שלום תמורת שטחים", "שלום עכשיו", "הכיבוש", "ישראל מדינת אפרטהייד", "צה"ל צבא כובש", "זכויות אזרח", "זכויות העם(?) הפלשתיני", "החרדים אסון למדינה", "זכויות הבדויים", "זכויות מבקשי העבודה הסודנים", "צעירים –(פלשתינים)", "יהוד הנגב והגליל (מלה גסה") וכן הלאה והלאה ללא גבול. מטרת מסע ההכפשה האנטי ישראלי אשר הובל בידי אנ"ש מהתקשורת ותואם וגובה הדוקות על ידי בית המשפט העליון הישראלי וזאת תוך גיוס אנטישמים מובהקים, רחבי כיסים, עמוסי שלמונים ואתננים מארצות הים לשם כך, היתה ליצור דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה לקיום יהודי בארץ ישראל, להציג את היהודים היושבים בארץ כחמסנים, כפולשים ומכאן כי עליהם להעביר את שטחי ישראל לבעלים "האמיתיים" הלא הם הפלשתינים. נייתר כאן את הוויכוח מי הם הפלשתינים בעיקרם המכריע – המצרים, הסורים, הלבנונים, העירקים, הירדנים ועוד ערב רב של מבקשי עבודה מסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה-20 אשר הומצאו כעם בתמיכה אדירה של השמאל הישראלי על מנת לנשל את היהודים מאדמתם ההיסטורית.
עד כאן באשר לעבר וההווה, ומה באשר לעתיד? חייבים אנו לעצור את מרוצת האמוק לתהום. במדה ותימשך המגמה של עדיפות הפרט על הכלל בניצוחו של בית המשפט העליון וזאת בהתחשב במצבה הגיאו-פוליטי של ישראל במרחב הרי שסיכויינו לשרוד בעתיד מפוקפקים. מדינת ישראל הינה מדינת דמוקרטית אשר מושתתת על עקרונות היהדות אשר הינם יחדיו מתקדמים יותר מהרוווח בדמוקרטיות המערביות (לכן הללו רואים בנו מחוייבים לסטנדרטים אחרים, נעלים יותר ובדין). אלא שהדמוקרטיה שלנו תאותת את סממני חורבנה במדה ותשאף לעבר האוטופיה והאוניברסליזם. במצבנו האזורי עלינו לנקוט בדרך "הדמוקרטיה המתגוננת" עד יעבור זעם.
חייבים אנו ליצור איזון בין הרצון האוטופי לחיות במדינת רווחה ללא גבול ומידה לבין המציאות הקשה והקרה של צרכי קיומנו באזור אולי מהבעיתיים כיום בעולמנו. שמיכת התקציב הינה מדודה ומוגבלת, כל משיכה שלה לכיוון מסויים חושפת את הצד האחר. עלינו ליצור איזון בין יכולותינו הכלכליות לבין צרכינו הקיומים לפי סידרי עדיפויות לאומים מוסכמים בנושאי ביטחון, חינוך, מערכות הסעה, שינוע סחורות, מים, חשמל וכן הלאה. איננו יכולים לצרוח ברחובות "צדק חברתי" בלא חשבון ובאופן כה שאינו מושכל. לוואי ויכולנו לספק לכל אזרח בית צמוד קרקע, גפן ותאנה בחצר, מכונית יוקרה וחופשה שנתית מפנקת בארצות הים, אלא שעלינו לחיות בהתאם לאמצעינו האישיים והלאומיים והללו כידוע מוגבלים לאור צרכי הקיום הבסיסים. שמירה על הקיום ללא רווחה אוטופית הינה אפשרית בהחלט, רווחה אוטופית ללא אמצעי קיום פיזי כמוה כעורבא פרח. אנו מצווים לאחריות ציבורית ממש כפי שאנו חפצים ברווחה אישית, אין סתירה בין הדברים.
כעת כאשר דורית בייניש אשר תפקודה הפוליטי-משפטי הפך למשל ושנינה השנוי במחלוקת עמוקה מסימת סוף סוף את תפקידה בבית המשפט העליון ומרבית עם ישראל מחזיק אצבעות לכך כי תסיימו ללא תקלות ואזי תצלול בתהום הנשיה. עלינו כעת להמתין ולראות אם בית המשפט העליון בראשות השופט אשר גרוניס מפנים את הביקורת הציבורית לאחר עידן בייניש הבזוי ונכון לתקן את הקילקולים (ובפרט נושא "הכל שפיט"), אשר הפכוהו בראיית מרבית הציבור למוקצה מחמת המיאוס. אך במדה ולא כך יקרה, לא אלמן ישראל קיימות דרכים אחרות ליתקון את בית המשפט
יש להתחיל בכך מראש הדג הסרוח. יש לערוך רוויזיה יסודית בבית המשפט העליון הישראלי ולהעמידו על ערכי השוויון והדמוקרטיה כהלכתם ולא כפי שהינו מייצג אך סקטור קטן יחסית בעם. אלא מאי, על מנת ל"יישר" את "העליון" חייבים נציגי הריבון להתעשת ולבצע המוטל עליהם והכוונה היא לכנסת ישראל.
ראוי להסיר ספק אשר אפשר ויעלה מהכתבה. לא נחטא לאמת אם נאמר כי בית המשפט העליון ניתפש בעיני אזרחי מדינת ישראל כמוסד חשוב מאין כמוהו החיוני לקיומה של דמוקרטיה תקינה במסגרת שלש הרשויות השלטוניות. הביקורת הקשה והמוצדקת על בית המשפט העליון אינה מופנה למהותו של המוסד אלא לשופטים המכהנים בו ולכן שידוד המערכות הדרוש הינו ראש וראשון פרסונלי ובעקבותיו מנהלי התנהלותי. להוותנו, קיים ליקוי מאורות בין שופטי העליון. הללו ככלל, אינם מסוגלים לבדל עצמם ושפיטתם מנטיות ליבם הפוליטיות האישיות ומכאן שאינם ראויים לשבת בדין, בכל ערכאה.
וכך, אם חפצי "צדק חברתי " לאשורו הננו עלינו לתקון ראש וראשון את כנסת ישראל על מנת שזו תתקן קילקולי בית המשפט העליון. המערכת הפוליטית הישראלית הינה מסואבת ומושחתת (ככלל – אין הכוונה למתי המעט הישרים בה). ניתן היה עדיין לשרוד במערכת מושחתת יחסית שהרי מדינות רבות בעולם מתפקדות באורח משביע רצון למדי תוך כדי שנושאות מערכת פליטית מושחתת (במדה סבירה...). אלא שהמערכת השלטונית בישראל אין לה אח ורע בעולם, זו כאמור לעיל מערכת הנישלטת על ידי ממשלת צללים חונטאית-אליטיסטית-משפטית במתכונת "מועצת-הפיכה" ברפובליקת בננות מרכז אמריקנית ולא הממשלה הנבחרת על ידי הריבון ולכן ניצפה השיתוק השילטוני אשר כה פושה במקומותינו.
מפאת שחיתות המערכת הפוליטית והידע אשר ניצבר במערכת המשפט כנגדה (אנו קוראים לתופעה "תיקים באפלה"), הרי ניבחרי הציבור הינם למעשה בני ערובה בידי המערכת המשפטית ומחויבים לציית לה ולא, ישלפו מספר "תיקי אפלה" לאור השמש וביש הגדא, "הסוטה" מהדרך שהוכתבה לו יוכפש ויפוטר הן מטעמים משפטיים והן מלחץ ציבורי המוזן בידי תקשורת המוכנה ומזומנה לשתף פעולה כמובן עם חגיגת תפירת התיקים.
ולכן, הפתרון הינו לכאורה אוטופי אך ניתן לביצוע וכולו בידי הציבור. יש להרים ולבחור לכנסת ישראל נציגים אשר לא היו מעורבים מעולם בפעילות פוליטית שמעבר לפעילות אזורית-ציבורית, כמו גם טכנוקרטים בלא עבר פוליטי. אין לבחור לכנסת ישראל פוליטיקאים עם עבר פוליטי בכנסות קודמות (למעט מעטים ראויים) מאחר שסביר להניח, לאור האמור לעיל כי הינם כבר מוכתמים פלילית לכאורה בעברם ו"הכתם" כבר שוכן ב"תיק באפלה" בכספת משפטית עלומה, מוכן ליום פקודה לסחוט את הניבחר. העדות המכריעה לנאמר כאן היא אופן הצבעתם של חברי כנסת מסוימים כנגד כל הגיון ואידאולוגיה בה הינם לכאורה מחזיקים ובשמה ניבחרו. במשתמע, קיים גורם חיצוני כבד משקל כאמור לעיל המכתיב הצבעותיהם.
אך ורק כנסת נקיה משחיתות וחשבונות פוליטים מוקדמים תוכל להתנער מנוהלי "התקינות הפוליטית" הפסולים ולהשיב את מדינת ישראל לתלם הישר דרך "יישור" המערכת המשפטית. לאלו המפקפקים נזכיר כי מדינת ישראל קמה בידי אספה-מכוננת אשר כללה אנשים רבים ראויים ואשר רובם המכריע היו ללא כתמי שחיתות וללא ניסיון פוליטי רב בעברם והנה זה פלא, קמה מדינת ישראל ואף פרחה ושיגשגה.
בשנה החולפת נערכו על ידי כנסת ישראל מספר נסיונות להחזיר את מדינת ישראל לשפיות. לא כדי להסב הגלגל שוב לעבר עדיפות הציבור על הפרט, אלא להחזיר את המערכת לאיזון חיוני בין זכויות הציבור לזכויות הפרט אשר קועקעו אנושות עקב "המהפכה השיפוטית" האסונית. לכאורה, אין מטרה נאותה הימנה. והנה, "הפלא ופלא", אותם שאמורים ליצגנו בכנסת ולשמור על זכויות האזרח והאדם הציבוריות שלנו, אותם הפוליטיקאים, לכאורה-ניבחרינו, העדיפו את זכויות "החונטה הלבנה הרחבייתית" על פנינו כולנו וטירפדו בעקביות את הנסיונות לתיקון.
נעיר כאן כי שינוי שיטת הבחירות לעבר שיטת בחירות אזוריות הינו עומד כיום ברמה קיומית ישראלית אסטרטגית ובמדה ונגרור רגלים בנושא כמונו וכורתים את הענף עליו אנו יושבים. אך גם אם יתעכב מתווה זה לא אלמן ישראל.
מועמד מטעמנו לכנסת לא יקבל את קולנו במדה ולא ייתחיב לתקן ראש וראשונה את המערכת המשפטית (כולל פרקליטות המדינה) והמתחולל בבית המשפט העליון. תיקון המערכת המשפטית יאפשד בקלות יחסית תיקונם של נושאים בוערים בחברה הישראלית כגון צמצום כוחם של האוליגרכים במשק, קיעקוע המונופולים במשק, איזון כולל במערכת התקשורתית הממלכתית והנתמכת ציבורית, נקיטת מדיניות יהודית לאומית שפויה, העצמת עדיפויות לאזורי הפריפריה, קידום עקרונות וועדת טרכטנברג, עזרה לנזקקים האמיתים בלבד, הוצאת כל גורמי הציבור לעבודה ולשרות בצבא או שרות לאומי באופן מודרג ומושכל, דבקות בעקרון המדינה היהודית, הציונית והדמוקרטית, חתירה שפויה ומפוקחת להסדר עם הפלשתינים וכדומה.
אפשרות נוספת הראויה לשיקול רציני ביותר הינה הקמת "בתי משפט מחוזיים לערעורים" תוך הגדרת ערכאות ערעור ראשונה ושניה ולהוציא סמכות זו מידי בית המשפט העליון. ניתן לקחת דוגמא מ"המעגלים" הפדרלים לערעורים של מערכת המשפט האמריקנית. מזה זמן רב הגיעו הללו למסקנה כי על בית המשפט העליון להתעסק אך בענינים עקרונים מאחר שאין בידו את הכלים לבחון סוגיות ועדויות סבוכות יום יומיות (ותוצאות ערעור דיין מוכיחות).
בתי המשפט המחוזים לעירעורים, "המעגלים" המוצעים יבחנו לפרטיהם את מסכת העדויות והעובדות של בית המשפט הדיוני (המחוזי) שלא כפי הנהוג אצלנו כיום באורח פסול. פסק דינו של השופט סולברג הינו דוגמא לחתירה לאמת של בית משפט דיוני-חוקר במתכונת אפשרית גם ל"מעגלי הערעור המשפטי" המוצעים וזאת בניגוד להתנהלות רשלנית ביחס ומכאן מעוותת ומבזה את בית המשפט ואזרחי ישראל כולם של בית המשפט העליון באותה הסוגיה של ערעור דיין על הרשעתה בערכאת סולברג.
אין להוציא גם מכלל אפשרות הקמת בית משפט לאומי מרכזי לסוגיות חוקתיות הן בהתהוות והן כאלו המוגדרות כחוקי יסוד ולהוציא סמכות זו מידי בית המשפט העליון במתכונתו הנוכחית. בית משפט זה ייקרא מאוחר יותר "בית המשפט לחוקה". במקביל לבית המשפט המתמחה בחוקה רצוי ביותר להקים בתי משפט מתמחים לנושאים ספציפים כגוגמת נושאים כלכליים, נושאי מיסוי, יחסי עבודה (קיים), בתי משפט למשפחה (קיים).
צבר המטלות הקיים בידי בית המשפט העליון כיום הפכוהו למפלצת משפטית בעלת כח אבסולוטי משחית בעליל אשר מגלה קשיים בתפקוד שוטף ובו בזמן מרכזת סמכויות-על רבות מדי ההופכות את כלל המערכת לנירפה, איטית, מוטת אג'נדה חד מימדית, מערכת שאינה עונה על צרכי האזרחים וגורמת בסופו של יום לעיוותי דין קשים לפונים אליה.
פסוקו של יום – בטקס חילופי נשיאי בית המשפט העליון מאמש חשפה דורית (היוצאת) בייניש את האקדח המעשן בחלקה שבחים לבנימין נתניהו בפניו כדלקמן" "עמדת בפרץ בצורה מרשימה" ואכן נתניהו חסם את מרבית התיקונים ההכרחיים במערכת המשפט שיזמו חברי הכנסת האיכפתים וטעמיו התמוהים עמו (או שמא נאמר, טעמיהם עמם של שליטי ישראל למעשה דרך החונטות הרחבייתיות ומהן לממשלה, מאירגוני הסדר העולמי החדש "בילדרברג" באירופה, "סי.אפ.אר." בארה"ב). למה הדבר דומה, לאותם האקרים סעודים שפרצו לאתר עיתון "הארץ", התנצלו וחזרו בהם בנימוק כי עיתון "הארץ" הוא אחד משלהם. ונישאלת שאלה ראויה: "לצד מי אתה בנימין נתניהו", "האם לצד "החונטות הלבנות הרחביתיות" או לצד עם ישראל"?
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
